קוליטיס כיבית
קוליטיס כיבית היא מחלה כרונית שבה מתפתחים במעי הגס דלקת וכיבים הגורמים לשלשול דמי, כאבי בטן ולחום. קוליטיס כיבית עשויה להתפתח בכל גיל, אולם היא מתחילה לרוב בטווח הגילאים 15 עד 30. קבוצת אנשים קטנה חווה את ההתקף הראשון בין הגילים 50 ל-70. להבדיל מקרוהן (דלקת מעיים), קוליטיס כיבית אינה פוגעת, בדרך כלל, במלוא העובי של המעיים, והיא לעולם אינה פוגעת במעי הדק.
הקוליטיס מתחילה בדרך כלל בחלחולת או במעי הגס העקול (הקצה התחתון של המעי הגס) והיא מתפשטת בסופו של דבר לכל המעי הגס (לא תמיד). אצל אנשים מסוימים, רוב המעי הגס נפגע בשלב מוקדם. כ- 10% מהאנשים הסובלים מדלקת כיבית של המעי הגס חווים התקף בודד, אולם כמה מהמקרים האלה הם למעשה זיהום שלא אותר, ולא קוליטיס כיבית אמיתית. הגורם לקוליטיס אינו ידוע, אולם תורשה ופעילות יתר של המעיים עלולות לגרום למחלה.
תסמינים של קוליטיס כיבית
התקף קוליטיס מופיע לעיתים באופן פתאומי וקשה והוא עשוי לגרום לשלשול קשה, חום גבוה, כאבי בטן וצפקת (דלקת ברפידת הבטן). לעיתים קרובות יותר, ההתקף מהדלקת הכיבית מתחיל בצורה הדרגתית והוא מלווה בהתכווצויות קלות בחלק התחתון של הבטן, והופעת דם וריר בצואה.
שהמחלה מוגבלת לחלחולת ולמעי הגס העקול, הצואה יכולה להיות נורמלית, או קשה ויבשה, אולם ריר המכיל כמויות גדולות של תאי דם לבנים ואדומים מופרש מהחלחולת בעת עשיית הצרכים או בין עשיית צרכים לעשיית צרכים. אם המחלה מתפשטת במעלה המעי הגס, הצואה רכה יותר והחולה עלול לעשות את צרכיו עד 20 פעמים ביום.
לעתים קרובות החולה במחלה סובל מהתכווצויות קשות בבטן ומעוויתות מציקות וכואבות בחלחולת המתלוות לדחף לעשות את הצרכים. בלילה אין הקלה. הצואה יכולה להיות מימית ולהכיל מוגלה, דם וריר. לעתים קרובות היא מכילה כמעט רק דם ומוגלה. נוסף לכך, החולה עלול לפתח חום, לאבד תיאבון ולרדת במשקל.
סיבוכים של קוליטיס כיבית
דימום הוא הסיבוך הנפוץ ביותר של קוליטיס כיבית, הדימום גורם לעתים קרובות לאנמיה (חוסר בברזל). ההתקף הראשון בכ - 10% מהחולים במחלה מלווה בדימום מסיבי, התנקבות, או זיהום מתפשט. בקוליטיס רעילה, סיבוך קשה במיוחד של דלקת כיבית, דופן המעיים נפגע במלוא עוביו. הנזק גורם לחסימת מעיים, מצב שבו תנועת דופן המעיים פוסקת, כך שתחולת המעיים אינה נדחפת למטה. כתוצאה מכך הבטן מתנפחת.
כשהקוליטיס הרעילה מחמירה, המעי הגס מאבד את טונוס השרירים, ותוך ימים ספורים או אפילו שעות, הוא מתחיל להתרחב. צילומי רנטגן של הבטן מראים גזים בתוך החלקים המשותקים של המעי. שהמעי הגס נעשה נפוח מאוד, המצב מכונה גדלות כרכשת רעילה. האדם חולה מאוד וחומו עלול לעלות. כמו כן הוא עלול לחוות גם כאב ורגישות בבטן. אם מקבלים טיפול יעיל ומידי התמותה קטנה מ-4%. אם הכיבים מנקבים את המעיים, הסיכון למות גדל.
הסיכון לסרטן המעי הגס גבוה יותר אצל אנשים הסובלים מקוליטיס כיבית נרחבת במשך זמן ארוך. הסיכון לסרטן המעי הגס גבוה במיוחד כאשר כל המעי הגס נפגע. ומדובר במי שסבל מקוליטיס כיבית במשך יותר מעשר שנים, ללא כל קשר לרמת הפעילות של המחלה. בדיקת קולונוסקופיה (בדיקת המעי הגס בעזרת צינור גמיש המכיל סיבים אופטיים) מומלצת לאנשים הנתונים בסיכון גבוה לסרטן. בעת הקולונוסקופיה מוציאים דגימות רקמה מכל אורכו של המעי הגס לשם בדיקה מיקרוסקופית. מדי שנה 1 מכל 100 הסובלים ממחלה זו מפתח סרטן המעי הגס. רובם שורדים אם הסרטן מאובחן בשלבים הראשונים.
קוליטיס כיבית קשורה להפרעות הפוגעות בחלקים אחרים של הגוף. בעת שקוליטיס כיבית גורמת להתפרצותם של תסמינים במעיים, החולה עלול לחוות גם דלקת מפרקים (שיגרון), דלקת בלובן העיניים, קשרירי עור מדולקים ופצעי עור כחולים אדומים המכילים מוגלה. כשקוליטיס כיבית אינה גורמת לתסמינים במעיים, החולה עדיין עלול לחוות דלקת בעמוד השדרה (דלקת שדרה מקשחת), דלקת במפרקי אגן הירכיים ודלקת בחלק הפנימי של העין (דלקת ענבית).
אף על פי שתפקוד הכבד של אנשים החולים בקוליטיס כיבית נפגע קלות, רק אחוז עד 3% מהחולים מפתחים תסמינים של מחלת כבד קלה עד קשה. מחלה קשה יכולה לכלול דלקת כבד (הפאטיטיס פעילה כרונית), דלקת בדרכי המרה, המצרה דרכים אלו, ולבסוף סוגרת אותן, והתחלפות של רקמת כבד פונקציונלית בחומר סיבי (צמקת הכבד). דלקת בדרכי המרה עלולה להופיע שנים רבות לפני שיופיע במעיים כל תסמין שהוא לקוליטיס כיבית, והיא מגבירה את הסיכון לסרטן בדרכי המרה.
כיצד מאבחנים דלקת כיבית של המעי הגס?
תסמיני המטופל ובדיקת צואה עוזרים לקבוע את האבחנה. בדיקות דם מגלות אנמיה, מספר מוגדל של תאי דם לבנים, רמה נמוכה של החלבון אלבומין, ושקיעת דם גבוהה. סיגמואידוסקופיה (בדיקת המעי הגס העקול בעזרת צינור גמיש המכיל סיבים אופטיים) מאשרת את האבחנה ומאפשרת לרופא להתבונן ישירות בחומרת הדלקת. במקרים נדירים, המעי נראה נורמלי גם במהלך פרקי זמן נטולי-תסמינים, ודגימות רקמה המורחקת לשם בדיקה מיקרוסקופית מצביעה על דלקת כרונית.
צילום רנטגן של הבטן עשוי להצביע על חומרת המחלה ועל ממדיה. בדיקות חוקן בריום וקולונוסקופיה (בדיקת כל המעי הגס בעזרת צינור גמיש המכיל סיבים אופטיים) אינן מתבצעות בדרך כלל לפני תחילת הטיפול, מכיוון שהן עלולות לגרום לניקוב בעת שהן מבוצעות במהלך השלבים הפעילים של המחלה. אולם בשלב מסוים, כל המעי הגס נבדק בעזרת קולונוסקופיה או חוקן בריום כדי לבדוק את ממדי המחלה ולברר אם לא התפתח סרטן.
לדלקת במעי הגס יש סיבות רבות נוספות לבד מקוליטיס כיבית. ולכן, הרופא קובע אם הדלקת נגרמת כתוצאה מזיהום על ידי חיידקים או טפילים. דגימות צואה שמופקות במהלך הסיגמואידוסקופיה נבדקות מבעד למיקרוסקופ ומגודלות בתרבית בניסיון לגלות בהם חיידקים. דגימות דם של החולים נבדקות גם כדי לקבוע אם החולים לקו בזיהום טפילי.
דגימות רקמה המופקות מהחלחולת נבדקות מבעד למיקרוסקופ. הרופא מחפש גם מחלות חלחולת המועברות ביחסי מין כמו זיבה, הרפס או זיהומים כלמידיים, בעיקר אם המטופל הוא הומוסקסואל. קשישים הסובלים מטרשת העורקים עלולים ללקות בדלקת בשל אספקת דם בלתי נאותה למעי הגס.
טיפול בקוליטיס כיבית
מטרת הטיפול היא להגיע לשליטה בדלקת, להפחית את התסמינים ולהחזיר לגוף את הנוזלים והחומרים המזינים שהלכו לאיבוד. אדם החולה בדלקת כיבית צריך להימנע מצריכת פירות וירקות לא מבושלים, וזאת כדי להפחית את הפציעה הפיסית ברפידה המודלקת של המעי הגס. דיאטה נטולת מוצרי חלב עשויה להפחית את התסמינים וכדאי לנסותה. ברזל כתוסף מזון יכול לפצות על האנמיה שנגרמת כתוצאה מאיבוד מתמשך של דם בצואה.
סמים אנטי-כולינרגיים, או מינונים נמוכים של לופראמיד (אימודיום) או דיפנאוקסילט (סדיסטל), משמשים לטיפול בשלשול קל יחסית. שלשול קשה יותר יכול לעורר צורך במינונים גבוהים יותר של דיפנאוקסילט או מישרת אופיום, לופראמיד או קודואין. במקרים קשים הרופא עוקב מקרוב אחרי המטופל המשתמש בתכשירים אלה נגד שלשול, וזאת כדי למנוע התפתחות של גדלות כרכשת (מגה קולון) רעילה.
סולפאסאלאזין (סלאזופירין), אולסאלאזין (דיפנטום) או מסלאמין ניתנות לעתים קרובות כדי למנוע התפרצויות של תסמיני המחלה. תרופות אלו מוחדרות לגוף דרך הפה, אך אפשר לתת אותן גם כחוקן או כפתילה. לחולים בדלקת כיבית קלה נותנים בדרך כלל גלולות קורטיקוסטרואידים, כמו פרדניזון. במקרים רבים פרדניזון במינונים גבוהים גורם להפוגה משמעותית במחלה. לאחר שמצליחים להשתלט על דלקת כיבית בעזרת פרדניזון, החולה מקבל גם סולפאסאלאזין, אולסטלאזין או מסלאמין. לאחר מכן מפחיתים את מינון הפרדניזון, ובסופו של דבר השימוש בתרופה מופסק.
בליעת קורטיקוסטרואידים למשך פרק זמן ארוך גוררת אחריה כמעט תמיד תופעות לוואי, אם כי רובן נעלמות לאחר הפסקת השימוש בתרופה. כשקוליטיס קטנה או בינונית מוגבלת לצד השמאלי של המעי הגס (המעי הגס היורד) ולחלחולת, אפשר לבצע חוקנים עם קורטיקוסטרואיד או מסלאמין. אם חלה התדרדרות במצב, החולה מאושפז ומקבל את הקורטיקוסטרואידים דרך הוריד. אנשים עם דימום כבד מהחלחולת זקוקים לעירוי דם ולמתן נוזלים תוך ורידיים.
ניתוח לקוליטיס כיבית
קוליטיס רעילה היא מקרה חרום. ברגע שהרופא מגלה אותה או חושד בגדלות כרכשת רעילה ממשמשת ובאה, הוא מפסיק את השימוש בכל התרופות נגד השלשול ומורה למטופל לא לאכול דבר. צינור מוחדר אל תוך הקיבה או המעי הדק דרך האף ומחובר למכונת יניקה לסירוגין, וכל הנוזלים, החומרים המזינים והתרופות ניתנים דרך הוריד. המטופל מנוטר מקרוב כדי לגלות סימנים לצפקת או לניקוב. אם צעדים אלה אינם מצליחים לשפר את מצבו תוך 24 עד 48 שעות, יש צורך לבצע ניתוח חירום, בניתוח כזה כורתים את כל המעי הגס, או את רובו.
ניתוח מתבצע גם שמאבחנים סרטן או כאשר מזהים שינויים קדם סרטניים במעי הגס. ניתוח כזה עשוי להתבצע גם בגלל היצרות של המעי הגס או עיכוב הגדילה אצל ילדים. הסיבה הנפוצה ביותר לניתוח היא מחלה כרונית ללא הפוגות העלולה לגרום לנכות. במקרים נדירים, הופעת בעיות קשות הקשורות לקוליטיס מחוץ למעיים, כמו מיגול העור (פצעי עור כחולים אדומים המכילים מוגלה) מחייבים ניתוח.
הסרה מוחלטת של המעי הגס והחלחולת, מרפאת לחלוטין קוליטיס כיבית. אילאוסטומיה (חיבור בין החלק הנמוך ביותר של המעי הדק לבין פתח בדופן הבטן) והיצמדות לשקית היו עד לפני זמן לא רב המחיר הקשה של צורת הריפוי הזאת. אולם כיום קיימות חלופות שונות. הנפוצה ביניהם היא תהליך הקרוי אנסטומוזה אילאו-אנלית (השקת המעי הדק הכריך לפי הטבעת). בניתוח זה, המעי הגס ורוב החלחולת מוסרים, והמנתח יוצר מאגר קטן מהמעי הדק ומחבר אותו ליתר החלחולת ממש מעל פי הטבעת. ההליך הזה מאפשר למנותח לשלוט בעשיית צרכיו, אך הוא אינו מונע התרחשות של כמה סיבוכים, כמו דלקת במאגר.